האם הייאוש יותר נוח? האם המצב של הנפש מתה בגוף חי הוא בחירה?
אני זוכרת שראיתי איזה סרטון של רב מסוים באחת מהרשתות החברתיות, בו הוא אומר שצריך להתרחק מאנשים עם אנרגיה שלילית, עם אנרגיה של עצבות. גם אריך פרום הציע משהו דומה.
ואני תוהה לעצמי איך אפשר להציע דבר כזה. הרי האנשים האלה סביר שעברו משהו שהביא אותם להגיע לשם. להציע להתרחק מהם רק עלול לגרום להם להכנס לעצבות גדולה יותר.
היתה תקופה מאד ארוכה שהרגשתי ככה. נפש מתה בגוף חי. אין ממש חשק לחיות, אין תשוקה לחיים, אין שמחה לחיים, ולכן התרחקתי כל כך מאנשים. השתבללתי בתוך עצמי.
אמנם כן הלכתי ללמוד, וסגרתי שני תארים, אבל גם שם, כל הזמן הרגשתי שאני לא מוצלחת מספיק, עם תחושות קשות מאד של חוסר בטחון כלפי מה שאני מסוגלת לעשות. עשיתי את זה כנראה בגלל ש״חייבים ללמוד״. הרי בהתחלה בכלל רציתי להיות מהנדסת, אבל התנסות באוניברסיטה הראתה לי שאני לא מסוגלת (כמו כל התחושות שלי בערך מאז שעברתי לבית ספר חדש החל מגיל 10 לערך).
האסטרולוג שביקרתי אצלו שאל למה כל כך מעניין אותי לדעת על העבר (ולא עניין אותי לדעת על העתיד), ואני הבנתי את עצמי. הוא טען שבין גיל 10 לגיל 28, מאדים שלט במפה שלי, וזה מעניין. כי בדיוק בגיל 10 עברתי מהפך בחיים, עברתי למקום חדש, וממלכת הכיתה שהרעיפו עליה כל כך הרבה אהבה, הפכתי לזו שעושים עליה חרם(על לא עוול בכפה). עד גיל 28 ידעתי הרבה מאד תהפוכות וכאב, ומשחקי התרחקות – התקרבות אל אנשים.
בגיל 28 החלטתי לאבד את הבתולים, גם אם זה לא עם מישהו שהיתה בינינו אהבה אירוטית כמו שקיוויתי. אבל פשוט רציתי לסמן על זה וי, ראיתי איך בחורות צעירות ממני במשפחה כבר עושות את זה והתמלאתי בושה וקנאה. תמיד כאב לי שהצלחתי לפגוש אנשים שלא עניינתי אותם מספיק כדי שירצו להתעמק בי מעבר לעניין הפיזי, על אף שאני אדם בעל חשקים מיניים גבוהים מאד בבסיס שלי.
ואז הגעתי לגיל 30, והתחלתי לעבוד בעבודה של גדולים, עברתי לעיר אחרת ולדירה משלי, והייתי במצב אחר. קצת יותר אופטימי ושמח, יותר מרוצה. קצת יותר בטוח.
כמובן שפגשתי גם כאן עלבונות לעיתים: ״את תהיי מקסימום אמא חד הורית״ שהבוס שלי אמר לי ליד כל העובדים, ובזמנו לא פרצתי בבכי, אבל עכשיו זה כואב יותר (מה שמזכיר לי לא לערבב בין ביזנס לפלז׳ר או לחיים האישיים שלי, ובטח לא להכיר בני זוג פוטנציאליים דרך הבן של הבוס). ועדיין החוסר בטחון המקצועי שלי צץ לפעמים בשל כך שלמרות כל הידע שאני מצליחה לצבור אני עדיין לא לחלוטין מבריקה.
ואז הכרתי את גרשון. זה התחיל בזה שעקבתי אחריו ברשתות החברתיות כי הוא היה נראה לי מרשים, עם כתפיים רחבות ונאות, עם איזה שהוא צ׳ארם ששמור ליחידי סגולה. בקבלה הם אומרים שעל הגבר לפנות לאישה, כי זו למעשה החלטה שלו, להפסיק עם הנוודות ולהגיע תחת הטלית ולהכריז שהוא החליט להשתקע במקום קבע ולהתביית.
אבל אני סוג של פמיניסטית מתקדמת(יחסית), ואפשר להגיד שלא חלמתי על חתונה, אלא על מישהו שירצה ליצור איתי מעגל חם ומלא באור, ובזמנו אף לא למדתי קבלה (על אף שיש דברים שהם מלמדים שאני מערערת עליהם), אז התחלתי בסה״כ לעקוב אחריו ברשתות החברתיות, כי הוא היה נראה לי מעניין, וכשהוא ראה אותי עוקבת, הוא ביקש לדעת מי אני, התעניין. התחלנו לדבר, ולאחר כחודשיים לערך נפגשנו.
אני זוכרת את המבט המאוכזב שלו כשראה אותי. אני לא יכולה להגיד שזה לא ביאס אותי, אבל ניסיתי לזרום אף על פי זאת. כנראה ראיתי את הנשמה שלו מעבר. גם אני בחנתי אותו, והוא היה רחוק מלהראות צ׳ארמר כמו בתמונה, והיו עוד דברים ששמתי לב אליהם שהיו נראים לי קצת מוזרים, אך כנראה שפשוט דילגתי מעליהם, אולי כי הרגשתי את החיבור לנשמה הזו, וגם כי הוא היה גבר שעל פניו נראה מוצלח וזה מה שמשך אותי אצלו.
אני זוכרת שאיזה רב שביקשתי ממנו שיקרא לי בספר הזוהר (שטוענים שהכל אודות החיים של כל אחד ואחת מאיתנו כתוב בו), כי אני מאד עצובה ומחפשת פתרון לעצב ולבכי שלא עוזב אותי. הוא אמר לי בין היתר שאני מוצלחת עם סימני קריאה ובקול רם, וכששאל מה עם זוגיות, אמרתי לו שזו בדיוק השאלה הבאה שלי – סיפרתי על גרשון, וכששאל כמה זמן היינו ביחד, מה אגיד? שאי אפשר להגיד שהיינו ביחד בכלל? אמרתי לו שמעולם לא הייתה לי זוגיות, והוא הוסיף שרק התחלתי את החיים גם עם סימני קריאה. הוא ביקש שאשים תמונה שלי בספר תהילים בפרק מ״ז למשך 18 יום, ולאחר מכן שאקרא את הפרק שבע פעמים. כלשון מביא (או מקרב) זיווג. הוא אמר שאם אצטרך הוא יתן לי מספר של מישהי כדי שתחזק אותי.
יום אחר כך התקשרה המזכירה שלו ואמרה שבמשך 18 חודשים הרב יעשה לי מה שנקרא ״תיקון״, פדיון נפש, המתקת הדינים והסרת עין הרע, ושעליי לשלם 10 פעמים ח״י שקלים. עשיתי זאת, כי במילא רציתי לתרום לגוף כלשהו ומבחינתי זו היתה הזדמנות להתחיל.
אז המטפל שלי ראה כשהגעתי אליו לראשונה ב-15.09.2019 שאני לא שמחה, ואולי זה היה התרגום שלו לזה שאני לא אוהבת את עצמי בצורה מספקת כדי להיות שמחה ומאושרת לבד, בלי כל קשר לגרשון, להורים שלי, להערות של חברה שלי על דברים פחות חיוביים אצלי במראה נניח, או לבוס שלי. אני שואלת את עצמי אם עצם זה שאנחנו נפגעים מסמן על כך שאנחנו לא אוהבים את עצמנו. מה אתה אומר? הייתי שמחה לקבל ממך סימנים.
המטפל שלי אמר שמעכשיו הכל יהיה טוב, הרבה יותר טוב ממה שחוויתי עד היום. אני זוכרת שבאחד הביקורים אצלו הוא שאל אותי על אלוקים והאם הוא אכזב אותי בתחומים אחרים. אני זוכרת שאז חשבתי לעצמי שכן, וגם היום זה כך. אם כי כיום אני מתפללת בצורה קצת יותר רשמית נקרא לזה כך, ממש מהספרים, מאשר מה שהיה קודם. ומקווה שיש מישהו ששומע.
היום מלאה שנה ליום בו ביקרתי אצל הבבא ההוא, שסוג של לגלג על זה שאין לי זוגיות עם עצמי ואני רוצה ליצור אותה עם אחרים. הוא אמר ״את רוצה לעלות לקומה השנייה מבלי שיש לך את הקומה הראשונה״ ואז הציע שיתפלל עליי במשך 68 ימים.
מה אגיד ומה אומר לך יקירי, לא פשוט לי לאהוב את עצמי, אם זה בגלל שאני רואה את עצמי דומה לדמות שרוב הזמן משדרת שליליות במשפחה, או שזה בגלל הדחיות של הגברים שהתעניינתי בהם, ובאופן ספציפי כל מה שקרה לי עם גרשון, כי עם היתר זה לא היה חזק כמו עם גרשון. אני מנסה להחזיק חזק ככל הניתן, ולא לחשוב על לנסות איזה משהו אובדני. זו תקופה נוספת, מזה שנה, שאני מרגישה כנפש מתה בגוף חי. הלוואי ותגיע אליי מנת רוח אחרת.
הגיגים נזילים 