ימי זכרון לשואת העם היהודי כמורה נבוכים

תמיד הרגשתי עצובה מאד בימים האלה. לכשהייתי צופה בסרטים השונים שהקרינו בטלויזיה, הייתי פורצת בבכי ומיד מתחילה לדמיין תסריטי בלהות שזלגו לתוך החלומות שלי.

כבר שנים שאני לא צופה בטלויזיה בימים האלה, הגעתי למסקנה שזה עושה לי רע ואני מעדיפה להעסיק עצמי בדברים שונים.

מה שכן, ימים מהסוג הזה גורמים לי לחשוב על עצמי, ואיך אני בכלל יכולה להעז לבכות על הכאב הפנימי שלי, כשאנשים נחנקו למוות על אדמות נכר, ויותר מכך, יש להם בני משפחה ששרדו את התופת וכאבם בוודאי גדול יותר משלי.

ואולי זו עוד הוכחה לכך שאנחנו הגענו לכאן לבד ונעזוב את העולם הזה לבד.

מה הפלא שאדם בשביל עצמו בחיים האלה? הגם שילד טופח והיה אהוב על ידי הוריו, הוא יבחר לרצוח אותם בשביל כסף.

אני שואלת מה יכול להקל על הכאב? להקהות אותו, האם זה רק הזמן? כבר חצי שנה שאני בוכה לסירוגין. ובכל זאת מנסה למצוא את האיזון שבין ההבנה שהכאב שלי הוא משמעותי עבורי, לבין זה שיש כאבים גדולים הרבה יותר, כמו איבוד ילד, אבא, אמא או אח בנסיבות קשות.

מתפללת לישועה.