פנימיות

אני יודעת שאת הפנימיות שלי רק אני יכולה לשנות. רק אני אחראית על האושר שלי. ואיזה כייף, שאין את מי להאשים, כי זה רק אני עם עצמי בתוך הראש שלי.

בחרתי במשך שנים ארוכות מאד, לקחת את כל מה שחיצוני אליי, קרוב מאד ללב. אם אלה הריבים המפרקים בין ההורים, אם זה גבר שאמר לי : איני מעוניין בקשר רציני. פשוט כי התופעה הזו של גברים כאלה רק התגברה כל פעם עם השנים.

אז שמרתי על עצמי, ועד גיל 28 לא נתתי לאף גבר להתקרב אליי באופן מיני, פשוט כי רציתי שזה ייעשה מאהבה. למרות כל היצר המיני הגדול שהיה בקרבי כל השנים.

בגיל 28, כשפתאום התחוור לי שאפילו אחותי הספיקה לאבד בתוליה לפני, החלטתי שאני עושה את זה עם הרע, רק בשביל לסמן וי, ושלא אגיע פתאום למיטה עם מישהו ולא אדע לעשות את מה שצריך לעשות.

כשסיפרתי על זה לאחותי, היא אמרה שזה יפה מאד, ושהייתי נאמנה לעצמי.

הכל בראש שלי, אני מבינה את זה. רק שמאז ומתמיד אני מצליחה להרגיש רק כאב בתוכי. לא מצליחה להרגיש שמחה בפנים. ואני בוכה את נפשי. שלא תדע. עד כדי שהגוף שלי כואב מהבכי.

לכאורה אין לי על מה לבכות, יש לי משפחה שאוהבת אותי, יש לי קורת גג ואף יותר מפת לחם על השולחן. אבל זו הפנימיות שלי שכואבת, שדואבת, כל פעם על דחייה של אדם אחר, על ההרגשה שאיני רצויה.

גרשון אמר לי בהתחלה, שאיך שאני רואה את הדברים תלוי בי. כאילו שאם הבנאדם מתעלם ממני במשך יממה שלמה, אני יכולה להבין שאני רצויה.

אז מה? אז הכל בראש שלי? גם זה שאני רצויה בכל מקום שאני הולכת אליו?

אחד הרבנים שהייתי אצלו אמר לי שאני רוצה לעלות לקומה השנייה כשאין את הקומה הראשונה. לא היה ברור לי למה מתכוון המשורר. הוא גם לא טרח להבהיר. מה שאני יכולה לשער שהוא התכוון זה שאיני אוהבת את עצמי. ושאני מחפשת לאהוב אחר עוד לפני שאהבתי את עצמי.

האם יכול אדם לאהוב את הזולת לפני שאהב את עצמו? איני יודעת מה התשובה על כך. מה שכן- אני מאד מאד אוהבת את הזולת.

לפני שגרשון הגיע לחיי, הייתי שמחה, אמנם לא היו לי חברים (עדיין מנסה למצוא פלטפורמות ליצירת חברים…), טיפחתי את עצמי, הרגשתי מושכת, הרגשתי טוב עם עצמי, הצלחתי להעריך את עצמי ואהבתי את עצמי מאד, לכאורה.

הכאב הפנימי שלי מאד גדול. אני ממש מתאמצת כדי להתגבר עליו, ולהיות בשמחה, ולקבל על עצמי אנרגיות טובות, אבל אני פשוט לא מצליחה.

אני מוצאת עצמי מדברת הרבה מאד אל האל. מבקשת ממנו שיעזור לי להקל על הכאב, שיעזור לי לחוות את הכאב, אבל גם לדעת להתנתק ממנו. כי בינתיים זה לופ שלא נגמר.

אני לא מצליחה לחשוב על משהו אחר חוץ מגרשון. זה פשוט מקורקע לי בתוך הגוף ומסרב לשחרר. אז אולי זו אני שצריכה להחליט לשחרר. אבל נשמתי נקשרה בו חזק מאד, לא זוכרת שזה קרה לי עם גבר אחר.

כשאני מדברת על גרשון, זה לא שזה גרשון כמו כל התקשורת שהיתה בינינו. כמו כל הכאב שינקתי מזה. וממשיכה לינוק. לא בשקיקה, כי אפילו הצלעות כבר כואבות לי מהבכי.

אני זוכרת שאמרתי למטפל שלי שאני רואה איך גרשון שמח ומאושר בחייו ואני פשוט נתקעתי שם בתחנה, ואפילו אמרתי שלגרשון לא מזיז איך הוא גרם לי להרגיש.

ואז אני שוב חושבת על זה שאנחנו אחראים על האושר שלנו לכאורה, וגרשון עקץ אותי באחד הסטטוסים שלו כשציטט משוררת שכתבה פעם ״חשבתי שאנחנו שני אנשים נפרדים״.

אם אנתח את ההתנהגות שלי כלפי אחרים, שאני תמיד (או לפחות רוב הזמן) משתדלת שלא לפגוע באחרים, אני מבינה שאני בעצמי לא רוצה להפגע. אני בעצמי רוצה שינהגו בי ביחס מסוים.

ואז כשאומרים משהו כמו: את בוחרת להפגע, את בוחרת לקחת את אותה התנהגות ולהפגע, זה נתפס, אבל, בקושי רב.

אני נזכרת בתקופת התיכון בה דאגתי לנתק קשר עם כל אלו שבחרתי להפגע מהם באותה סיטואציה, ולמעשה נותרתי ללא חברים כלל. הם לא הבינו למה אני עושה את הניתוק הזה, ואני גם הרגשתי כל כך פגועה שלא טרחתי להסביר. ממש ברחתי. קצת כמו שגרשון ברח, בלי להסביר. דאג להשאיר עננת עשן ממנה אני אמורה לתרגם ולפשט את הדברים בשבילי.

בראש שלי זה מיד תורגם לכך שכל מה שגרשון רצה ממני זה סקס. ושוב הצניחה המהירה למטה, שהנה זה מה שאני שווה בעיני כל הגברים שפגשתי עד היום.

כשפגשתי את תובל בינואר, וסיפרתי לו על שהיה, רגע אחרי שפרצתי לו בבכי אחרי שחדר אליי, הוא אמר לי: הבחור פשוט פחד להגיד לך. גם לי יש בחורות שהן רק לשכב איתן, ובחורות למערכות יחסים. ברור מה אני בשביל תובל.

אז אומרים שאתה בוחר לשנות לעצמך את הנתיב, שאמנם הכל כתוב למעלה, אבל יש לך היכולת לשנות את הדרך.

אז גם פגשתי את אריה, ואת יאיר, שניהם היו מאד רציניים ודחפו למגע ולמערכת יחסים, אבל כל שהצליחו היה להבריח אותי. כי לא נמשכתי אליהם באף פרמטר. מיד ידעתי שזה לא.

יאיר שאל: ״למה את לא רוצה? יש בך משהו מיוחד״. רק חסר היה שיגיד שיש לי משהו מיוחד בעיניים ואז בכלל הייתי פושטת את הרגל.

אריה אמר שהוא מוכן להתחתן איתי מחר, וזה אחרי ששהינו זו במחצית השני רק שעה וחצי. לא הצלחתי לעכל גם את זה. המטפל שלי אמר שאריה לא מתאים לי. אני בתגובה אמרתי למטפל שלי שאני חושבת שברור שהוא לא מתאים לי, כי הוא קצת פסיכי.

בדיעבד אני מצטערת שאמרתי את זה. וחבל שאי אפשר ממש לקחת את המילים חזרה. איני יכולה להכנס לנעליו של אריה, ואני מאחלת לו רק טוב.

אתה יודע מה מצחיק? שגרשון רחוק מלהיות מלך היופי. אבל משהו בנשמה שלו פנימה שאב אותי חזק מאד. כשהוא היה קר בפגישה האחרונה שלנו, זה הרס אותי. הייתי כמו מיחם שבת, חמה שקיבלה משב קור חזרה. כנראה, היתה זו מישהי אחרת שחצצה, אך הוא בכל זאת בחר לחדור אליי, ולומר : ״כן עלמה, כן, אני רוצה אותך״.

היום קמתי בבוקר מוקדם למה שנקרא קריעת ים סוף, בכדי לשנות, את החסם שלי מחוויה תמידית של כאב אל עבר חוויה מרובה של שמחה. בשלב הזה של שביעי פסח, באשמורת הבוקר, אפשר לשנות דברים.

האם אפשר להכריז על הצלחה? עוד מוקדם לומר, ועכשיו אני מסיימת עוד סבב בכי, אז תחזיק לי אצבעות מהאי שם.

5 תגובות בנושא “פנימיות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s